אכגון מעשרים לעשרים. או לכ"ה או לל'. ב"י ופשוט הוא:
באו מל' כו'. וסתם וסת מל' יום. טור. וכן הוא בש"ס ופוסקים ולקמן סוף סעיף ט' ור"ס קפ"ט והיינו אם לא קבעה וסת אז מסתמא וסתה כל ל' ובתוך ל' מיקרי שלא בשעת וסתה:
גשיש לה כו'. אבל אין לה וסת נתבאר דינה בסי' קפ"ו ס"ב:
דואינה צריכה כו'. היינו להרמב"ם שהביא המחבר ר"ס קפ"ו אבל לרוב הפוסקים שהביא שם ולדעת הרב שם וכאן אין לה להחמיר כלל לבדוק לא לפני תשמיש שלא יהא לבו נוקפו כיון דראה אשתו בודקת מחשב שאם לא הרגישה לא היתה בודקת ופורש ולא לאחר תשמיש שלא יהא לבו נוקפו ופורש מכאן ולהבא והא דאמרינן בש"ס ולקמן סימן קצ"ו ס"ט כל היד המרבה לבדוק בנשים הרי זו משובחת היינו שלא בשעת תשמיש כן כתבו הטור והרשב"א ושאר פוסקים:
הצריך לפרוש כו'. היינו מדרבנן כן הסכמת רוב הפוסקים והאחרונים דוסתות דרבנן:
וולא משאר קריבות. משמע אפילו חיבוק ונשוק שרי כמו שפסק ב"י ממשמעות הפוסקים ודלא כת"ה וכ"נ דעת הרב בסעיף י' וכן פסק הב"ח אלא שמסיים מיהו נראה דהמחמיר באלה תע"ב:
זאותו היום כו'. כתב הג"מ בשם אביאסף וכמה עונה יום או לילה ביומי ניסן ותשרי וחצי יום וחצי לילה ביומי תמוז וטבת עכ"ל וב"י דחה דבריו מאחר שהפוסקים לא הזכירוהו וגם לישנא דש"ס משמע דלא קפיד אלא על היום או על הלילה לא על השעות כו' והמעדני מלך דפ"ק דנדה והב"ח השיגו עליו דדברי האביאסף נכונים ומבוארים בש"ס פרק תינוקת (נדה דף ס"ה ע"ב) עכ"ד וכן מצאתי בראב"ן סימן שי"ח כהאביאסף ומה שלא הזכירוהו הפוסקים אין ראיה דבסתם יום ובסתם לילה מיירי ואה"נ דבתקופת תמוז וטבת יש לחשוב שעות זמניות וכה"ג מצינו בכמה דוכתי בש"ס ופוסקים כגון לענין ק"ש בא"ח ר"ס נ"ח ולענין חמץ בע"פ בא"ח סימן תמ"ג ס"א בהג"ה ולענין חישוב תקופות וכה"ג טובי ובא"ז כתב וז"ל פורש אדם מאשתו סמוך לווסתה כ"ד שעות אם רגילה לראות ביום פורש ממנה כל אותו יום והלילה שלפניו וכן להיפך עכ"ל ועיין בראב"ן סימן שי"ח ובש"ס פרק האשה סוף דף ס"ג ודוק נ"ל דדעת ראב"ן דודאי אם יש לה וסת קבוע ביום כגון שיש לה וסת לראות לעולם בתחילתו או לעולם באמצעיתו או לעולם בסופו א"צ לפרוש אלא אותו היום ולא לפניו ובהכי איירי בש"ס ופוסקים אבל אם רגילה לראות ביום ואין לה שעה קבועה רק לפעמים בתחלתו ולפעמים באמצעיתו ולפעמים בסופו א"כ כל היום וסתה ודמי כאילו היה וסתה כל היום ודאי דאשה שוסתה כל היום צריכה לפרוש כל לילה שלפניו ובהכי מיירי הא"ז ובזה מיושב שפיר מה שהקשה הב"י דהא"ז הוא נגד הש"ס ולפענ"ד להוציא מן הש"ס כמ"ש ודו"ק גם הב"ח כתב שמשמע שהירא דבר ה' נוהג כהא"ז וגם בהגהת ש"ד סימן ז' הביא דברי הא"ז במסקנא וכ"כ בא"ו של מהרי"ל בשם מהרי"ל:
חאבל לא בוסת התלוי בשינוי הגוף. לבד דא"צ לפרוש אלא זמן הוסת אם אינו בא לזמן ידוע כדלקמן סי' קפ"ט סכ"ד וכ"ה:
טואשה שמשנית כו'. ע"ל סימן קפ"ט ס"ק ל"ט מ"ש בזה:
ישלא הגיעה לימי הנעורים. היינו י"ב שנים ויום א' כדלקמן סימן קפ"ט ס"ק ס"ג:
יאולא הביאה כו'. וי"ו מחלקת היא כלומר או לא הביאה סימנים כ"כ הפרישה והב"ח וכן הוא לקמן סימן קפ"ט סכ"ז:
יבסמוך כו'. ע"ל ס"ק כ':
יגאינה אסורה אלא ביום. דכיון דוסתות מדרבנן ה"ל ספק דרבנן לקולא וא"צ לפרוש אלא ביום שהיה ודאי בימי נדתה. הרא"ש. ר"ל דאפילו ראתה קודם הנץ החמה מ"מ היום היה ודאי בימי נדתה משא"כ הלילה היה בספק וכן פירשו האחרונים ולפ"ז אם רגילה לראות בין השמשות ולא קים לן אי קודם או לאחר הלילה אינה אסורה אלא בלילה:
ידאלא ביום. והב"ח כתב דראוי להחמיר מכח ספק לאסור ביום ובלילה ולפמ"ש לעיל ס"ק ז' כ"ש הכא:
טואסורה בלילה כו'. דבתר תחלת הוסת אזלינן כ"כ הפוסקים ולפ"ז אם רגילה לראות מקודם הלילה עד הלילה אסורה כל היום ובלילה כשיעור הנמשך בו ולפמ"ש לעיל ס"ק ז' א"כ (בהנץ) [בקודם הנץ] החמה אסורה כאן כל הלילה וכל היום [שלפניו] וביום שאחריה כשיעור הנמשך בו ובקודם הלילה אסורה כל היום וכל הלילה שלפניו ובלילה שאחריו כשיעור הנמשך בו ודו"ק:
טזא"צ לפרוש כו'. ול"ד לסעיף ה' דצריכה לפרוש ביום כשיעור הנמשך בו דהתם רואה ראיה מרובה מסוף הנץ החמה עד תוך היום אבל כאן אינה ראיה אחת אלא הראיה שרואה בראשונה היא תחילת הוסת וכל מה שרואה אח"כ דמים יתירים הוא דאתוספו בה כ"כ הב"ח והפרישה כתב דדוקא לעיל דהמשך הוא דבר מועט סברא לומר דגם הוא מצטרף משא"כ כשהוא ב' או ג' ימים וכיוצא בזה כתב העט"ז ע"ש:
יזמשהוכר עוברה כו'. בסימן קפ"ט יתבאר כמה זמן שיעור הכרת עובר:
יחכ"ד חדשים. עי' בא"ע סי' י"ג סי"א דאין חדש העיבור עולה למנין:
יטא"צ לפרוש כו'. מצאתי בהגהת מהרש"ל לטור וז"ל ונ"ל דמיירי שלא קבעה וסת שלש פעמים בימי עיבורה או בימי מניקתה אלא שחושש לוסתה הראשונה ודו"ק עכ"ל וכ"כ בהגד"ר סעיף ט"ו וע"ל סימן קפ"ט סל"ג:
כסמוך כו'. כתב הפרישה משמע דוקא סמוך אבל בזמן וסתה עצמו צריך לפרוש וכן לעיל ס"ק י"ב גבי קטנה ומיהו אין זה דיוק גמור כו' וכ"נ ממ"ש המחבר והעט"ז אפי' בתוך וסתה מותר בלא בדיקה וכ"מ מדברי הרא"ש ושאר פוסקים:
כאאבל לכתחלה כו'. ול"ד למעוברת ומניקה דבסמוך דאפילו לכתחלה א"צ בדיקה דמעוברות ומניקות חזינן דדמיהן מסולקים אבל היתה במחבא לא ברי לן כולי האי דתהא מסולקת דמים דהא חזינן כמה נשים אף על גב דהוו במחבא לא שינו את תפקידם. בית יוסף והאחרונים:
כבשאר נשים. דעלמא שאינן מעוברות ומיניקות או במחבא:
כגעד שתבדוק. כתב בית יוסף ממשמעות הפוסקים דאפילו איחרה זמן מה אחר הוסת כיון שבדקה ומצאה טהורה טהורה והב"ח פסק דיש להחמיר כמסקנת המרדכי בשם רא"מ וכסה"ת וכהגהת ש"ד בשם סמ"ק דדוקא בבדקה עצמה מיד לאחר וסתה תוך שיעור וסתה אבל לא בדקה תוך הזמן אף על פי שלאח"כ בדקה עצמה ומצאה טהורה טמאה דחזקה אורח בזמנו בא ונפל לארץ ע"כ ולקמן סי' ק"צ סנ"א נתבאר איזה שיעור וסתה ע"ש:
כדוכן הוא לקמן סימן קפ"ט. ס"ד וע"ש:
כהומ"מ כו'. ובא"ח סימן רמ"ו סט"ז כתב הט"ו מדברי הרמב"ם דלא יבעול לא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך שקשה לו ועיין בלבוש שם ובתשובת הרב קל"ב סימן ב' ועיין בפרישה בא"ע סימן כ"ה ס"י ובב"ח שם סעיף ג':
כוהמחמיר כו'. סמוך לוסתה ובעט"ז כ' ג"כ כדברי הרב ובא"ח סימן רמ"ו סט"ז כתב דבלילה קודם שיצא לדרך מצוה לבעול אפילו סמוך לוסתה כמ"ש בי"ד סימן קפ"ד ע"כ ודבריו סותרים זא"ז והעיקר כדברי הרב כאן:
כזדכל מיני קורבה. אפילו חיבוק ונישוק ואע"ג דכתבתי לעיל ס"ק ו' בשם הב"ח דהמחמיר בחיבוק ונישוק תבא עליו ברכה נראה דהכא אין להחמיר כלל כיון די"א דאפי' בתשמיש חיוב ומצוה איכא:
כחתוך עונה א'. דהיינו יום או לילה כדאיתא בש"ס ונ"י שם והיינו י"ב שעות כדלעיל ס"ק ז' ודו"ק:
כטצריך להמתין. מיהו אם הולך לדבר מצוה א"צ להמתין כדאיתא בנ"י שם וכ"כ העט"ז ופשוט הוא ואף לדבר הרשות אם הולך לצורך גדול נראה דאין צריך להמתין משום דהנ"י מפרש כן הש"ס דס"פ הבא על יבמתו ואין פירושו מחוור וגם כל הפוסקים לא פירשו כן:
לוהגיע שעת וסתה. אבל קודם שעת וסתה וכן באין לה וסת קודם ל' א"צ שישאלנה:
לאוא"צ כו'. בין אם היא ערה או ישנה בין קטנה בין גדולה טור מהש"ס וכתבו התוספות דלא לגמרי ישנה אלא אינה ערה כ"כ שיודעת להשיב שהיא טהורה אבל בישנה לגמרי נהי דליכא איסור נדה מ"מ אסור לבא על הישנה כדאיתא בנדרים והביאו האחרונים:
לבמוסתות הגוף כו' וכיוצא בה. דברים אלו הם ע"פ מ"ש בב"י אבל באמת דבריו צל"ע דודאי אם יש לה וסת לימים ולוסת מוסתות הגוף חוששת לעולם לוסתה ולא שייך לומר אימור לא ראתה ואין צריך לחוש לעונה בינונית כיון דיש לה וסת והכי משמע לקמן סימן קפ"ט ס"ס י"ט וכ"מ בדרישה סימן קפ"ט סעיף כ"ט דביש לה וסת לימים ולוסתות הגוף שוב אינה חוששת כלל רק לוסתה ע"ש וכ"ש לפי מה שכתב שם בס"ק ל' דעונה בינונית היינו מחדש לחדש א"כ הא כתבו שם הט"ו להדיא דביש לה וסת לימים ולוסת הגוף אין צריך לחוש שוב לוסת החדש והכי משמע פשט דברי הפוסקים בסימן קפ"ט דביש לה וסת הגוף לימים ידועים דינה ממש כיש לה וסת לימים בלא וסת הגוף כן משמע ברשב"א וטור גופיה שלא כתבו דין זה אלא גבי קפיצה וז"ל דכיון דוסתה תלוי במעשה ואימור לא קפצה ולא ראתה מחמת קפיצה א"כ אני חושש שמא בא האורח בעונה בינונית כו' עכ"ל אלמא דוקא גבי קפיצה כיון דהוא תלוי במעשה דידה דאי בעית קפצה ואי בעית לא קפצה אמרינן הכי אבל לא בוסתות הגוף וכן משמע בת"ה ובטור סימן קפ"ט שכתבו מתחלה וסת הקפיצות ואח"כ וסתות הגוף ואחר כך כתבו חומרא בוסת הקפיצות מבשאר וסתות שוסת הקפיצות בין שהוא קרוב יותר מעונה בינונית בין שהוא רחוק יותר חוששת לעולם לעונה בינונית כו' אלמא דוקא בוסת הקפיצות אמרינן הכי ולא בוסתות הגוף ועוד מדכתב הרשב"א בת"ה ומביאו ב"י וכן אם וסת הקפיצות מובלע בתוך ימי העונה ולא קפצה ולא ראתה הרי זה חוששת ליום העונה עכ"ל משמע להדיא אם קפצה וראתה אין חוששת ליום העונה כיון דכבר ראתה וכן כתב הב"ח להדיא בסימן קפ"ט סל"ה והוא פשוט ואם כן כשיש לה וסת לוסתות הגוף ולימים נמי כיון דיש לה וסת ודאי ראתה אמאי תיחוש לעונה בינונית וכן מוכח מדברי הרמב"ן שבהגהת מיי' פ"ד מהל' א"ב וז"ל אשה שיש לה וסת ה"ז מחשב ימי וסתה אם הגיע שעתה הרי היא בחזקת טמאה היה לה וסת הגוף ולא וסת יום קבוע הרי היא טהורה עד העונה כמי שאין לה וסת ע"כ משמע הא אם היה לה וסת הגוף ליום קבוע דינה כיש לה וסת לימים לחוד והב"י כתב וז"ל ומשמע דה"ק (הרמב"ן) אם היה לה וסת הגוף כגון קפיצה וכיוצא בזה אע"פ שהוא ביום ידוע הואיל ואין לה וסת יום קבוע שלא יהא עמו וסת הגוף כלל הרי היא טהורה עד העונה בינונית וכדברי הרשב"א ואע"פ שהרשב"א לא כתב כן אלא גבי קפיצה והרמב"ן כתב כן גבי וסת הגוף וכל א' מוסתות הגוף בכלל נראה דהרשב"א קפיצה דנקיט לאו דוקא אלא חד מוסת הגוף נקיט וה"ה לאיזה משאר וסתות הגוף עכ"ל וקשה דא"כ לאיזה צורך כתב הרמב"ן ואין לה וסת יום קבוע פשיטא דביש לה וסת יום קבוע לימים לחוד דא"צ לחוש לעונה בינונית ומה ענינו לכאן אטו עד השתא לא ידעינן להא ועוד דביש לה וסת לימים לחוד הא כתבו ברישא אשה שיש לה וסת ע"ז מחשב כו' ועוד דברישא נקיט לישנא דהיה לה וסת וכאן נקיט ולא וסת יום קבוע משמע דאוסת הגוף קאי דאינו ליום קבוע ועוד היכן נזכר בדברי הרמב"ן קפיצה ועוד הרשב"א דוקא קפיצה נקט וכמ"ש לעיל ואולי גם הב"י מודה דבוסתות הגוף אם קבעה לימים דינו כקבעה לימים לחוד ולא מיירי אלא בוסתות הגוף דבאין ע"י מעשה דידה דומיא דקפיצה וכדנקט כיון שהוסת תלוי במעשה אימור לא קפצה ולא ראתה כו' אבל לא בשאר וסתות הגוף כגון פיהוק ועיטוש ודכותייהו ודוחק דפשט דבריו משמע דבכל וסתות הגוף איירי ועוד לא מצינו בש"ס ופוסקים שום וסת הגוף על ידי מעשה רק קפיצה וגם בלשון הפוסקים וט"ו וסת הגוף הוא פיהוק ועיטוש ודכוותייהו כדלקמן סימן קפ"ט ע"ש:
לגאימור לא קפצה כו'. וא"צ שישאלנה אפילו לא שהתה שיעור שתספור ותטבול:
לדאבל חוששת כו'. ואסור לבא עליה אחר העונה בינונית עד שישאלנה או ששהתה שיעור שתוכל לספור ולטבול:
שצריך לפרוש מהאשה עונה קודם לוסתה. ובו י"ב סעיפים:
אבא עליה שלא בשעת וסתה. בטור כתוב דבא עליה כמו שירצה ור"ל בין שהיא ערה בין ישנה פי' שאינה ישנה לגמרי דא"כ אסור לשמש עמה כדאיתא בנדרים אלא שאינה ערה כ"כ שתוכל להשיב אם היא טהורה אי לאו כן כתבו התוספות בנדה דף י"ב:
בעונה אחת. הכי אסקינא בהדיא בפרק האשה בסופו הבית יוסף הביא בשם א"ז דפסק אם רגילה לראות ביום פורש ממנה כל היום והלילה שלפניו וכתב עליו בית יוסף שאין לחוש בזה אלא כמ"ש הטור והפוסקי' דאין איסור אלא ביום לחוד וכמ"ש הש"ע כאן דהכי פסקינן בהדיא הלכתא כר' יהודא בגמ' דס"ל כן ומו"ח ז"ל תיקן את פסק הא"ז הזה לומר אע"ג דהלכתא כר"י מ"מ ראוי להחמיר על זה ותמוה הוא להחמיר על מה שמפורש בתלמוד לקולא בפרט בווסתות דרבנן:
עוד הביא ב"י בשם הגה"מ שכתב בשם אביאסף שעונה זו יום או לילה מימי ניסן ותשרי שהיום והלילה שוין אבל בתמוז וטבת בעינן חצי יום וחצי לילה ותימה עכ"ל וכתב ב"י על זה ונראה שטעמו משום דמשמע לו דשיעור עונה הוה י"ב שעות מהשעות שהם כ"ד ביום ובלילה ומכל מקום נראה שאין לחוש לכך מאחר שהפוסקים לא הזכירוהו גם לישנא דגמרא משמע דלא קפיד אלא על היום או הלילה ולא הזכירו שעות בפרק האשה אלא משום פלוגתא דרבי יוסי דהתם עכ"ל וכתב עליו מו"ח ז"ל דאשתמיט מבעל הגה"מ ומבית יוסף הא דאיתא ר"פ תינוקת להדיא גבי נדה נמי הוה עונה י"ב שעות דוקא דהיינו יום או לילה ביומי ניסן ותשרי וחצי יום וחצי לילה בטבת ותמוז והכי נקטינן עכ"ל וקשה לי דאם תאמר בשעות תליא מילתא ממילא איסור העונה היא באותה פרק שרגילה לראות הן ביום הן בלילה ולא תמצא כאן לומר י"ב שעות אלא אם ראתה ביומי ניסן ותשרי באמצע היום או באמצע הלילה אבל אם תראה בסוף היום בניסן ותשרי היאך תחשוב י"ב שעות אם תחשבם משעה שרגילה לראות ואילך י"ב שעות תמצא שתהיה אסורה גם בלילה שאחריו ותהיה מותרת לפני אותה השעה באותו יום עצמו וזה ודאי אינו שהרי אסורה כל היום כרבי יהודה בגמרא וכן בפוסקים ואם תחשבם למפרע י"ב שעות היאך תעשה כשתראה בתחילת היום דלפי זה תהיה מותרת אחר אותה שעה באותו יום עצמו וח"ו לומר כן. וכן א"ת שתחשוב ו' שעות למפרע וששה להבא לא תהיה אסורה כל היום אם תראה בתחלת היום אלא ע"כ ביום ובלילה תליא מילתא שנתנו חכמים שיעור להאיסור כאן או יום או לילה תהיה כפי מה שהוא הן קצר הן ארוך הן לפני שעה שרגילה לראות בו הן אחר כך השוו מדותיהם וקרי לזה שיעור עונה דברוב מקומות חשבינן ללילה בסך י"ב שעות וכן היום ואין זה ענין לההיא דריש פרק תינוקת (נדה דף ס"ה) דלא תליא אלא בשעות דשם קאי לענין תינוקת שראתה בבית אביה שניסת אח"כ שמותרת לשמש אחר ביאה ראשונה ותולין הדם בבתוליה או יום או לילה בניסן ותשרי וחצי לילה וחצי יום בטבת ותמוז לחד תירוצא שם דשם א"א לתלות בלילה ממש כמו כאן דשם הוה ההיתר בקביעות הזמן לתלות בדם בתולים אחר ביאה ראשונה ולא תליא ביום או לילה וא"כ אם בא עליה ביאה ראשונה בסוף הלילה לא תתן לה כי אם שעה מועטת ולזו שבא עליה תחילה בתחילת הלילה תהיה מותרת אח"כ זמן רב על כן אמרו שם שבי"ב שעות תליא מילתא שכל בתולה כזאת מותרת י"ב שעות אחר ביאתה ראשונה משא"כ כאן בראיית דם נדה שתלה בזמן דהיינו או בלילה או ביום כפי ווסתה נתנו חכמים שיעור לאסור שיפרוש ממנה כל אותו היום או אותה הלילה שרגילה לראות הן לפניו הן לאחריו והוה שיעור שוה בכולן ולפני אותה הלילה או היום או לאחריו מותר ותמיהני על הב"י שלא הקשה כן על סברת אביאסף בזה ונראה דלאביאסף עצמו אפשר דאין הכי נמי היו חושבין תמיד לאיסור ששה שעות שלפני השעה שרגילה לראות וששה לאחריו נמצא דברגילה לראות בתחלת היום ה"נ דמותרת בסוף היום אחר ששה שעות אבל אנו אין לנו לומר כן דהלכה פסוקה בידינו שאסורה כל היום אפילו אם הוא יום ארוך. וזה ברור ופשוט:
גולא משאר קריבות. בב"י כתב דאפילו חיבוק ונישוק מותר ולא חיישינן לביאה כיון שביאה איסור דרבנן דלא כת"ה שכתב לאיסור בחיבוק ונישוק וכתב מו"ח ז"ל המחמיר בזה תע"ב ולי נראה שאסור מן הדין לדעת הרא"ש וראיה מסי' שמ"ב כתב הרא"ש לענין אבילות שיש להחמיר בחיבוק ונישוק שהוא מביא לידי חשק והוא הדין נמי הכא וכ"ש הוא דיש לו חשק טפי כשהולך לדרך:
דבשינוי הגוף. עיין ביאור על זה בסי' קפ"ט סכ"ד ומו"ח ז"ל הקשה על זה בסוף הסימן ועיין סי' קפ"ט מ"ש על זה:
הולא הביאה סימנים. זהו פי' על מה שאמר אבל בקטנה ור"ל תרי גווני קטנה יש האחת שלא הגיעה לימי הנעורים ועוד יש סימן לקטנות במה שלא הביאה סימנים ואז אף על פי שהגיעו ימי הנעורי' קטנה היא אבל לא הגיעה לנעורים והביאה סימנים עדיין קטנה היא דשומא בעלמא הם ועיין סימן קפ"ט:
וא"צ לפרוש סמוך לווסתה. נראה פשוט דה"ה בשעת ווסתה עצמה דחד טעמא הוא וכמ"ש בסעיף (ל"ז) [ז'] לענין מעוברת ולא נקט סמוך אלא כיון דמיירי בסימן זה בזה:
זאלא ביום. דכיון דביום עכ"פ טמאה היא תלינן תחילת הקלקלה גם כן ביום:
חאסורה בלילה. כיון דודאי ראתה בסוף הלילה אזלינן בתר תחלת הווסת ואמרינן שעיקר הווסת בלילה אלא שנמשך זמנו עוד במקצת היום ע"כ אסורה גם באותו מקצת היום:
טאלא עונה הראשונה כו'. דגם כאן אזלינן בתר התחלת הווסת אלא שמן הראוי היה לאסור כאן כל השלשה ימים כמו בסעיף ה' ביום כשיעור הנמשך בו וכן הוא דעת הראב"ד באמת בטור בשניהם אלא דהבעל הש"ע הסיע כאן להקל אחר שעברה עונה ראשונה וטעמו דגבי דבר מועט שנמשך ביום חשוב מענין הוסת עצמו משא"כ בכאן שא"א שתהיה הכל ראיה אחת אלא תוספת דמים וכיון שנסתלק עיקר הראיה נסתלק ג"כ התוספת כן מתרצים רבים דברי הש"ע אלא דצ"ע מנ"ל לחלק בכך:
ימשהוכר עוברה. עיין סימן קפ"ט שיעור הוכר עוברה והטעם שאז אין דמים מצוין באשה וכן בימי מניקתה אפילו מת הולד דמתוך צער חבלי לידה אבריה מתפרקין ודמיה מסתלקים ואינן חוזרין עד כ"ד חדש ועיין בסעיף שאחר זה:
יאאינה חוששת לו. כ"כ ב"י בשם הרשב"א דאפילו לכתחלה אינה חוששת והוה זו כמו מעוברת דסעיף ז' אלא שהטור כתב בזו שחוששת לוסת אלא ששם עבר היום כו' וכמו שאמר רמ"א אח"כ בשם י"א והקשה ב"י על הטור דהא בגמרא יליף רבי יוחנן דין מעוברת מדין היתה במחבא דאינה צריכה בדיקה והיאך נחלוק ביניהם והאריך בפלפול זה. ומו"ח ז"ל כ' דהיה להטור והרא"ש גירסא אחרת בגמרא ולע"ד נראה הדברים כפשוטן דגבי סילוק דמים משום פחד איכא למיחש שמא באותה שעה שתזקק לבעלה יצא הפחד מלבה וכיון שהוא שעת ווסתה אפשר שאז תטמא כי אורח בזמנו בא ולא אמרו בה שחרדה מסלקת הדמים אלא אם היתה כל שעת הוסת בחרדה ולא הפסיקה ממנה וזה דבר ברור אם היתה בפחד בתחלת שעת הוסת ויצאה מן הפחד בתוך אותו זמן הוסת דאז היא כשאר נשי' דחזר טבעה למקומה הראשון ע"כ לא תשמש עד אחר שעבר כל שעת הוסת משא"כ במעוברת שכבר היא מסולקת דמים ואין חשש לאסור אותה אפילו בשעת הוסת ונמצא שאין דמיון מעוברת להיתה במחבא אלא אחר גמר החרדה דהיינו אחר שיעור הוסת שהוא סילוק דמים בודאי והיינו כל אחת לפי דרכה בזו אחר עבור החרדה ובזו אפילו תיכף וע"כ פשט בגמרא במעוברת לכתחילה מהיתה במחבא כל זמן הוסת שאחר כך אינה צריכה בדיקה וזה נכון וברור ותמיהני על המפרשים שלא הרגישו בדבר זה כי סברא נכונה היא וראוי לקבוע כן הלכה:
יבעד שתבדוק. פי' אפילו אם לא בדקה אלא עד זמן הרבה ולא אמרינן שמא נפל לארץ בזמן הוסת:
יגאם יש לה וסת כו'. אבל אם יש לה וסת שעדיין לא קבעתו ג"פ והוא פחות מעונה בינונית כגון שראתה מכ"ה לכ"ה וכיוצא בזה אף על פי שלא בדקה כיון שלא הרגישה בדם טהורה בלא בדיקה עכ"ל הטור סוף סימן זה והקשה בפרישה דהא איתא בסימן קפ"ו אשה שאין לה וסת אסורה לשמש בלא בדיקה ומתוך כך האריך מאד בתירוצים ולי נראה דלא קשה מידי דודאי אשה שאין לה וסת אלא רגילה כבר בראיות הרבה בלי שעור שוה כלל בכל פעם היא בחזקת רואה עד שתבדוק אבל הכא מיירי שיש לה וסת כדרך שאר נשים אלא ששינתה לראות מכ"ה לכ"ה פעם אחת והיא צריכה לחוש כשיגיע עד יום כ"ה כדאיתא סי' קפ"ט בזה אמרינן כיון שלא הרגישה באותו יום שהיא חוששת ועבר אותו יום ולא בדקה אחר כך טהורה דהא לא מוחזקת ג"פ בראיה באותו זמן ודי בזה שחוששת לכתחלה וזה פשוט:
ידואפילו בתשמיש שרי. כיון דוסתות דרבנן במקום מצוה לא גזור:
טובדברי רצוי וכו'. אע"ג דגם באין יוצא לדרך שרי בדברי ריצוי כדלעיל סעיף ב' מ"מ ביוצא לדרך חייב בכך:
טזיבא עליה וא"צ לשאול. מבואר בגמרא אפילו אשה ילדה דבושה לטבול מעצמה ומבואר עוד דאם ודאי ראתה אסורה עד שישאלנה וכ"ה בתחילה סימן שאח"ז:
אאו משלשים לשלשים יום. עש"ך דאם לא קבעה וסת מקרי בתוך ל' שלא בשעת וסתה משמע דא"צ בדיקה תוך ל' ועי' בכו"פ שחלק עליו אמנם הס"ט וח"ד קיימו דבריו וכתבו דבתחלת ראייתה שלא נודע למתי תקבע וסת מקרי בתוך ל' שלא בשעת וסתה וא"צ בדיקה אבל כשנתחזקה דאין לה וסת צריכה לעולם בדיקה:
בצריך לפרוש. ואם עברו ושמשו האיש והאשה שניהם צריכים כפרה כ"כ הש"ד בסי' ז' ועי' בתוה"ש סק"ג:
גלפרוש ממנה. עי' בתשו' נודע ביהודה חי"ד סי' נ"ה ונ"ו שהעלה דמה שאמרו וסתות דרבנן היינו לענין שלא אמרינן שכבר ראתה בשעת וסתה משום דנגד חזקה אורח בזמנו בא יש חזקת טהרה אבל לענין לפרוש מאשתו סמוך לוסתה הוא מן התורה דחיישינן שמא תראה ולא אמרינן על להבא נוקים לה בחזקת טהרה דאטו לעולם לא תראה. ודמי להא דאמרו שמא מת לא חיישינן ושמא ימות חיישינן ע"ש ועי' בנו"ב תניינא סי' ק"ג מ"ש בזה ועמש"ל סי' קפ"ז ס"ק מ"ו בשמו [ועי' בתשו' חתם סופר סי' ק"ע וס"ס קע"ט שכתב דהנו"ב כוון סברא זו מדעתו ובאמת היא קדומה בבד"ה להרא"ה וכן קיבל ממורו הגאון ז"ל לחלק בכך ולכן חושש מאד לסברא זו ומשוי לה ספק דאורייתא ע"ש. וכ"כ עוד בכמה תשובות שם אמנם בסי' קע"ה שם הביא דברי הרא"ם ז"ל קצת באורך ולפי האמור שם נראה דרק גוף הסברא לחלק בין ראתה לשמא תראה קדומה בהרא"ה אבל לדינא יש מרחק רב ביניהם. ואלו דבריו שם בשם הרא"ה אע"ג דוסתות לאו דאורייתא כדי שנחזיק אותה בודאי טמאה אחר שעבר רגע הוסת מ"מ מה"ת אסורה לשמש בעונה הסמוך לוסתה אחר רגע הוסת דודאי אם רגילה לראות באמצע היום ואנו אוסרים אותה לשמש מתחלת הנץ קודם שתגיע רגע הוסת משום שמא ע"י חימום התשמיש יקדים האורח זהו דרבנן אבל אחר אמצע היום שכבר עברה רגע הוסת אע"ג דלא מחזקינן לה בודאי ראתה כיון דוסתות דרבנן ולא אמרי' כבר ראתה אבל מה"ת אסורה לשמש חציה של עונה זו מחצי יום ואילך דשמא תראה עתה מחמת חום התשמיש כיון שכבר הגיע הרגע שהיתה ראויה לראות בהם עכ"ד ע"ש]:
דעונה אחת. עבה"ט ועי' בספר תפארת למשה שכתב ואשה שקבעה וסת בליל טבילתה וא"א לה לטבול עד ליל וסתה כגון שקבעה וסת מליל ט"ו לליל ט"ו ודרכה לראות כל ז' ימים וצריכה לענות שבעה נקיים שני שבועות וטובלת ליל ט"ו דמותר לשמש אף שהוא שעת וסתה דוסתות דרבנן (עי' בס"ק שלפני זה) ולא החמירו לאסרה על בעלה עולמית ומכ"ש אם דרכה לראות ביום ט"ו דאין להחמיר בליל טבילתה ליל ט"ו משום עונה שלפני עונת וסתה כדעת הא"ז ע"ש ראייתו ומשמע דדוקא בכה"ג שדרכה לראות כל ז' ימים וא"כ א"א להקדים הטבילה מליל ט"ו אבל אל"כ וקבעה וסת מליל י"ג לליל י"ג אף שכתב הרמ"א בסי' קצ"ו סעיף י"א דאין מתחלת למנות שבעה נקיים אלא מיום ו' וא"כ ליל הטבילה הוא שעת וסתה מ"מ יותר עדיף שתתחיל למנות מיום ה' או יום ד' (היינו בקבעה לליל י"ב) דזה אינו אלא חומרא. אכן אם וסתה ליום י"ג בזה י"ל דיותר טוב לחוש לחומרת הרמ"א ז"ל מלחוש לחומרת הא"ז שלא נזכר בש"ע כלל [ועי' בת' ח"ס ס"ס קע"ט שאלה כעין זו באשה ששינתה וסתה פעמים בכל חודש באופן שקשה ורחוק שתזדמן שתטבול לנדתה כי עד שהראשונה פקודה שניה ממהרת לבא אם יזדמן לה ליל טבילה יהיה בעונה שוסתה מחר ביומו ולדעת הש"ך יש להחמיר כראב"ן לפרוש לילה שלפני אותה העונה א"כ אשה זו סופה להתגרש מבעלה ח"ו אם יש למצוא לה ב' התירים א' לשמש בליל הסמוך ליום שעונתה בו ב' אם יארע שתראה מיד אחד טבילה טרם ששמשה להקל שלא תצטרך להמתין שש עונות ותספור ז"נ מיד שתפסוק לראות והשיב לענין דין הא' אם צריך לנהוג כחומרת הא"ז וראב"ן נראה להקל כיון דכל עיקר טעמם אינו אלא משום לא פלוג בשגם וסתות דרבנן ואפי' להרא"ה דס"ל עונה הסמוך לוסתה חמירא מוסת גופיה (עס"ק הקודם) מ"מ היינו בוסת קבוע ג"פ אבל וסת שאינו קבוע כגון איתתא דא שמשנית וסתה תמיד וחוששת ליום ראיה שלה הוה עונה סמוך לוסתה דרבנן א"כ יש להקל בלא פלוג דידיה ולהתיר בעונה הסמוכה לעונת ראיה כדי שלא תתגרש ויקיים הבעל פ"ו וגם בדין הב' פשוט דיש להקל כיון דהא דנהיגין להמתין ששה עונות אע"פ שלא שמשה הוא רק משום לא פלוג בין שמשה ללא שמשה ואין להחמיר בלא פלוג כמו בגוף הדין עצמו כמ"ש תה"ד ומייתי מג"א ר"ס סמ"ז ע"כ יש להקל בכה"ג ולכל הפחות תמתין ג' עונות דהרי להרמב"ם דפסק כרבנן דר' יוסי כו' ורק ישראל קדושים הם אך היכא דאיכא למיחש שתצא אשה מיד בעלה עי"ז פשיטא שיש להקל לכל הפחות אתר ג' עונות ואם טבלה במש"ק וראתה אחר הטבילה קודם תשמיש תחל לספור שבעה נקיים ביום ג' ותפסוק בטהרה בה"ש דיום ב' נגהי ג' עכ"ד ע"ש ועמ"ש לקמן סי' קצ"ו סוף ס"ק י"ג בשם כמה גדולים דבכה"ג בראתה אחר טבילה קודם ששמשה יש להקל בכל אופן ואף לספור מיד ע"ש:
הקריבות. עבה"ט ועי' בתשובת רדב"ז החדשות סי' קס"ג שפסק דחבוק ונשוק שרי כדעת ב"י וכתב דאין לחדש חומרות על ישראל והלואי שישמרו מה שמוטל עליהם ע"ש היטב]:
ופורש. פי' אפי' בבית אפל או חכם שמאפיל בטליתו דאל"כ בלא"ה אסור כדאיתא בא"ח סי' ר"מ. תוה"ש. ופשוט הוא:
זאותו היום כולו. ואין חילוק בין יומי ניסן ותשרי ליומי תמוז וטבת ב"י ט"ז ואחרונים דלא כש"ך ועש"ך שכתב דאם אין לה שעה קבועה ביום אלא פעמים רואה בתחלתו ופעמים בסופו הוי כל היום שעת וסתה וצריכה לפרוש בלילה שלפניו משום עונה הסמוכה לוסת ע"ש ובנה"כ כתב דנשי דידן אין להם שעה קבועה וצריכה לפרוש כל היום והלילה שלפניו ועח"ד שכ' דמסברא נראה שאין להחמיר בזה ע"ש ועס"ט ומ"י:
חשמשנית וסתה. עש"ך סי' קפ"ט ס"ק ל"ט ועי' בתשובת נו"ב חי"ד סי' מ"ו שפירש דברי הרב דהיינו שכך הוא קביעת וסתה שבתוך אלו הב' וג' ימים תראה ובגוף אלו הימים אין לה זמן קבוע אימת לפעמים בזה ולפעמים בזה ועכ"פ לא יעברו אלו הג' ימים בלא ראיה א"כ כל הג' ימים וסת הן וצריך לפרוש בכולם ומכח זה המציא דין חדש באשה שהוחזקה שאינה מספקת לספור ז"נ כל ז' וז' הם אצלה כוסת קבוע וצריכה בדיקה כל ז' בבוקר וערב ובאמצע היום כמה פעמים ולמד זה מסי' קפ"ו ס"ג דעד י"ד יום דינה כדין אשה שיש לה וסת ואם לקולא אמרינן כן ק"ו לחומרא כו' ע"ש ואיני מבין ראייתו דשם הוחזקה בודאי שלא תראה באותן י"ד ימים משא"כ בנ"ד שלא הוחזק יום א' מאותן הז' ימים שתראה בו בודאי ומצאתי בח"ד שהשיג עליו בזה ופירש הוא ז"ל דברי הרמ"א באופן אחר דמשנית וסתה להקדים היינו כגון שהיה לה וסת בג' לירח ועתה הקדימה וראתה ג"פ בב' לירחא וג' לירחא וחזרה וראתה ג"פ בריש ירחא ובב' לירחא דאז חוששת לשלשתן דהימים שהיו בתחלת וסת אף שהן עתה באמצע וסת לא אבדו מעלתן וכן במאחרת כגון שהיה לה וסת קבוע בריש ירחא ואח"כ ראתה ב"פ בב' בירחא דלא נעקר הוסת דריש ירחא עדיין דאין הוסת נעקר עד ג"פ ובפעם הג' ראתה בריש ירחא ובב' בירחא דאז נקבעו שני הוסתות. דב' בירחא ג"כ הוקבע כיון שב"פ הראשונים הוחזק ממעין סתום ואח"כ ראתה ב"פ רק בג' בירחא ובפעם הג' ראתה בריש ירחא ובב' בירחא ובג' לירחא דאז הוקבעו שלשתן וכיון שמשנית וסתה פעמים מקדמת ופעמים מאחרת חיישינן שמא היא באופן ששלשתן הוקבעו מש"ה חוששת לשלשתן ע"ש:
טשלא קבעתו. משמע דאפילו ראתה הרבה פעמים כל זמן שלא קבעה וסת אינה חוששת כלל ועי' בט"ז לקמן סי' קפ"ט ס"ק מ"ג שדעתו דאם ראתה ג"פ אע"פ שלא נקבע וסת מ"מ חוששת כיון דמוחזקת לראות ובנה"כ שם חולק עליו ועי' בס"ט ובח"ד שם שהסכימו לדעת הט"ז:
יביום. עבה"ט ומ"ש בשם ש"ך ולא קים לן אי קודם הלילה כו' ר"ל אי קודם שקיעת החמה או לאחר שקיעה דלענין וסתות חשבינן משקיעת החמה עד צ"ה וכן מעלות השחר עד נץ החמה ללילה. ח"ד ע"ש:
יאהנמשך בו. עבה"ט ומ"ש בשם ש"ך לפמש"ל כו' צ"ע דהא בס"ק ז' כתב הש"ך דאם יש לה שעה קבועה די באותה עונה וכאן הרי יש שעה קבועה וצ"ל דסמך עצמו עמ"ש בנה"כ הבאתיו לעיל דנשי דידן אין להם שעה קבועה וכן מצאתי בח"ד ודוחק:
יבהראשונה. עבה"ט ולפ"ז אשה שראתה ב"פ בר"ח ונמשך ראייתה עד ב' או ג' לחודש ובפעם הג' לא ראתה בר"ח רק בב' או ג' לחודש לא קבעה וסת לב' או ג' לחודש דאזלינן תמיד בתר תחלת ראיה ובב"פ ראשונים היו בר"ח ועי' ח"ד שכתב דדברי המחבר כאן דוקא בשופעת (או זולפת) דודאי ראיה אחת היא אבל בפוסקת צריכה לחוש לכל הג' ימים וכן בנדון הנ"ל קבעה לה וסת לב' או לג' דחיישינן אולי ראיית יום ב' או ג' הוא עיקר אמנם זה דוקא בכה"ג שהימים שבתחלת ראייתה לא הוקבעו אבל אם הוקבעו כגון שראתה ג"פ בר"ח ונמשך עד ב' או ג' לחודש אינה חוששת להראיות שבתוך נדתה ומיד שעברה עונה ראשונה מותרת אף בפוסקת וכן כשהראיות שבתוך נדתה לא הוקבעו עדיין אינה חוששת לו ולא לעונה בינונית ממנה ע"ש היטב:
יגכ"ד חדשים. ואין חודש העיבור עולה למנין. ש"ך ועי' כו"פ שחולק ופסק דחודש העיבור עולה למנין ואין לה אלא כ"ד חדשים הן בשנה פשוטה או מעוברת:
ידלפרוש. כתב הש"ך מצאתי בהגהת רש"ל דמיירי שלא קבעה וסת ג"פ בימי עיבורה או מניקתה אלא שחושש לוסת הראשון וע"ל סי' קפ"ט סל"ג ע"כ. ור"ל דשם מבואר דאפילו אם ראתה רק פעם א' בימי עיבורה או מניקתה צריכה לחוש לו כדין וסת שאינו קבוע וכ"כ הס"ט וח"ד. ותימא על המ"י בתוה"ש שכתב וז"ל ואם ראתה ג"פ בימי עיבורה או מניקתה יתבאר לקמן סי' קפ"ט דחוששת עכ"פ לוסת שאינו קבוע וכן כתב הש"ך עכ"ל וזה אינו וכמ"ש:
טובדיקה. כמו שאר נשים בסעיף ט' וה"ה שאסור לשמש אפילו בשעת חרדה דשמא בעת תשמיש יצא הפחד מלבה. ט"ז. ואם ראתה במחבא אינו מצטרף לענין קביעות וסת. ח"ד:
טזבדיקה. היינו בדיקת חורין וסדקין. ח"ד:
יזכשיגיע הוסת. ואם יש לה שעה קבועה ביום הוסת א"צ בדיקה רק אותה השעה ואם אין לה שעה קבוע וכן בעונה בינונית צריכה בדיקה כל העונה דהיינו שתשים מוך דחוק ויהיה שם כל העונה ונשי דידן אין להם שעה קבועה כמ"ש בשם הנה"כ ובמשנית ווסתה ב' או ג' ימים המבואר בסעיף ב' צריך שיהיה מוך דחוק שם כל הב' או ג' ימים דכשעת וסתה דמיין. וצריך ללמד זה תוך ביתו. ת"ד:
יחהרגישה. ואם בדקה עצמה ונאבד העד אסורה דשוב ליכא ראיה מהא דלא הרגישה דסברא הרגשת עד הוא וכ"ש השליכה או פשעה באבידת העד דאסורה ח"ד ולפ"ז ה"ה אם בשעת וסתה הטילה מים ג"כ טמאה כשעבר הוסת ולא בדקה ולא הרגישה דאימור ארגשה וסברה הרגשת מי רגלים הוא דמה"ט כתבתי לעיל ר"ס קפ"ג דאם ראתה אחר הטלת מי רגלים אף בלא הרגישה הוא דאורייתא וצ"ע ופשוט דכ"ז אפילו אם בדקה עצמה אחר הוסת ומצאה טהורה ג"כ טמאה כיון דחיישינן דבשעת וסתה ראתה על העד או נפל לארץ ולא ארגשה דסברה הרגשת עד או מי רגלים הוא עוד כתב הח"ד אם עבר ג"פ יום וסתה ולא בדקה ולא הרגישה לא מיעקר וסתה וכן אם באמצע הג"פ לא בדקה ולא הרגישה ביום הוסת מצטרף הראיות שאח"כ שראתה ביום הוסת לג"פ לקביעת וסת ע"ש. ונראה קצת דדוקא וסת קבוע לא מיעקר בכה"ג בין שהיה קבוע בתחלה בין שנעשה קבוע ע"י צירוף הראיות שאח"כ וכמ"ש הח"ד דאמרינן מכח חזקה דוסתות שראתה אפילו בלא הרגשה אבל וסת שאינו קבוע דמיעקר בפ"א אפשר דנעקר גם בכה"ג וצ"ע:
יטשתבדוק. עבה"ט בשם ב"ח והאחרונים כתבו שאין לחוש לחומרא זו ועי' בתשובת ושב הכהן סי' ל"ד:
כאם יש לה וסת. עט"ז ס"ק י"ג ועי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ל"ב מ"ש בזה:
כאקבוע. עבה"ט ודע דכל זה מיירי בוסת הקבוע לימים לחודא אבל בוסתות שע"י מקריים שבגופה כיון שהרגישה במקריים הללו בדקה אפילו בוסת שאינו קבוע אסורה לשמש עד שתבדוק כמ"ש הט"ז בסי' קפ"ט ס"ק ל"ח עיין שם:
כבסמוך לוסתה. עי' בתשובת כנסת יחזקאל סי' ל"ג שפסק דאם אירע ליל טבילה כתם סמוך לוסתה מותר ג"כ והביאו הבה"ט בס"ק י"ד וכבר חלקו עליו הס"ט והח"ד ובשאילת יעב"ץ ח"ב סי' י' ע"ש ועי' בתשו' גבעת שאול סימן ס"ב שהשיג ג"כ עליו והעלה לאסור טבילה סמוך לוסתה אף היכא דהוי ראיה גמורה כגון אשה שיש לה וסת קבוע מל' לל' יום וראתה פ"א לי"ח יום וכשהגוע זמן הוסת דהיינו ל' יום מראיה ראשונה שקודם י"ח אז הגיע זמן טבילתה מהראיה שראתה לי"ח יום אסורה לטבול ומכ"ש בנמצא כתם ע"ש וכן בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' קי"ז פסק ג"כ דאסור ואף בכלה שאירע ליל טבילתה סמוך לוסתה כתב ג"כ לאסור ע"ש [ועי' בתשו' חמדת שלמה סי' כ"ג] ועי' בתשו' אבן שהם סי' י"ד שהעלה ג"כ דאסור אך כתב דמ"מ מותרת לטבול אפילו בליל שבת אף שאין זקוק לה בעלה כיון דכל מיני קורבא שרי רק תשמיש אסור ושאר מיני קורבא נמי מצוה הן ע"ש ועי' עוד בשו"ת שער נפתלי בסוף הספר ע"ש על דברי הכנ"י הנ"ל ועי' בתשו' שיבת ציון סי' מ"א [ועי' בתשו' ח"ס סי' ק"ע שכתב שנשאל אשה שהגיע ליל טבילתה ביום יציאת בעלה לדרך והוא בעונה הסמוך לוסתה אם נאמר שבצירוף ב' מצות עונה דהיינו ליל טבילה ויום יציאה לדרך לא נחוש כלל למצות פרישה. ואסור בפשיטות מחמת דמ"ש רמ"א לחומרא בעלמא לפרוש מתשמיש לדעתו היא מעיקר הדין דהב"י והש"ך כתבו בזה משום דקי"ל וסתות לאו דאורייתא ואני קבלתי ממ"ו ז"ל דאפי' למ"ד וסתות ל"ד מ"מ פרישת עונה הסמוך לוסתה דאורייתא כו' (עמש"ל ססק"ג מזה) ומעתה כיון דאיכא ספק דאורייתא בודאי אין להקל בתשמיש בעונה הסמוך לוסתה אך בעונה דאביאסף ודא"ז בהאי יש להקל קצת ע"ש]:
כגשלא לפקדה. עי' בתוה"ש שכתב דהיכא דאפשר יש לנהוג כמו שפירש מהרש"ל לדברי הסמ"ג דהמחמיר ומונע עצמו מלילך בדרך סמוך לוסתה כדי שלא יכניס עצמו בספק תע"ב ע"ש:
כדלפקדה. עבה"ט ועי' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ל"ד שכתב דשיעור הדרך בזה נראה שהוא שנים עשר מיל ע"ש:
כהותטבול. עכו"פ שכתב דאם נזדמן שטבילתה יהיה סמוך לוסתה אין צריך להמתין ע"ש:
כוצריך להמתין. [עבה"ט ועי' בתשו' חתם סופר סי' קס"ב ע"ד אשה העומדת עונה סמוך לטבילתה ורוצה ליסע עם אביה למצות סנדקאות בלי רצון ורשות בעלה לא נכון לעשות כן מכמה טעמים ע"ש]:
כזשישאלנה. ואפי' היא ערה ושוכבת אצלו מ"מ צריך דוקא שישאלנה ותוציא מפיה שהיא טהורה. ח"ד:
כחוכיוצא בה. משמע דהיינו פיהוק ועיטוש ודכוותייהו ועש"ך שתמה ע"ז דבכה"ג מבואר לקמן סי' קפ"ט דדינו כוסת ימים לחוד ועי' בתוה"ש וס"ט וכו"פ שכתבו דמ"ש המחבר וכיוצא בה ר"ל כגון אכלה שום או פלפל ע"ש ועי' ח"ד שכתב דלעולם מיירי בפיהוק ועיטוש אלא כגון שהיה לה כמה ר"ח שלא פיהקה ולא ראתה רק שכן אירע לה בג' ר"ח שלא כסדרן שפיהקה וראתה ופיהקה כמה פעמים שלא בר"ח ולא ראתה דאז לא הוי וסת קבוע רק לענין שא"צ לחוש רק לפיהוק של ר"ח אבל לר"ח לחוד ודאי דא"צ לחוש שמא תפהק דהא אלו הג' ר"ח היו שלא כסדרן עכ"ד:
אמימרא דריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה נדה דף ט' ע"ב:
בבעיא דר' זירא מרב יהודה שם דף י"ב ע"א ונפשטה וכפי' התוספות שם וע' בריש סי' קפ"ו:
גמשנה שם דף י"ג ע"א:
דברייתא דרבי יאשיה שם דף ס"ג ע"ב ושבועות דף י"ח וכדמפרש רבא שם:
השם בנדה דף ס"ג ע"ב:
וטור בשם הרשב"א בת"ה:
זבית יוסף (מלקמן סימן קפ"ט סעיף כ"ח):
חטור בשם הראב"ד (ורא"ש):
טג"ז שם בשמו:
ישם בשם הר"ז הלוי ושלזה הסכים אביו הרא"ש (ורשב"א וריטב"א ורבינו ירוחם בשם רוב הפוסקים וב"י שכן המנהג):
יאכרבי יוחנן שם סוף דף י':
יבברייתא שם דף ט' ע"א וכרבנן:
יגהרשב"א בת"ה מבעיא דההוא סבא מרבי יוחנן וכו' שם:
ידר"ן בפ"ב דשבועות לדעת הרי"ף והרמב"ם:
טוטור וכ"כ התוס' שם דף ט"ז בד"ה ורב נחמן וכן הוכיח הרשב"א בת"ה מסוגיא דהתם (וראב"ד והגמ"יי וע"פ):
טזיבמות דף ס"ב ובעירובין דף ק' ע"ב:
יזמימרא דרב הונא נדה דף ט"ז ע"א:
יחשם משמיה דרבי יוחנן:
יטשם כדמתני רב אשי שם משמיה דרב הונא: