אכל מראה כו'. מן התורה אינה טמאה אלא ה' מיני מראות וחכמים החמירו שלא לטעות בין דם לדם ואסרו כל מראה הנוטה לאדמימות והכשירו כל מראה שאין לספקו באדמומית כלל:
בלבן. ואפילו אינו לבן לגמרי אלא כמראה בגד לבן שנפל עליו אבק שהוכהה לבנוניתו טהורה ודלא כת"ה בסימן רמ"ו שמגמגם בזה וכל מי ששמעתי וראיתי נהגו להתיר להדיא בלי שום גמגום כלל. ב"י ומביאו ד"מ ועב"ח:
גירוק כו'. כ' הב"ח דהיינו כשנשאר ירוק מתחלתו ועד סופו אבל כשנשתנה לאחר שנתייבש הכתם ונעשה אדום בקצותיו טמאה דכשנעקר מן הגוף הוא לקה ונעשה ירוק וכשנתייבש חזר למראהו קצת שהיה אדום מתחלה ולכן כשיבא מראה ירוק ולבן לפני המורה בעודו לח לא יורה בו דבר עד שנתייבש עכ"ל ואין נוהגין כן ונראה דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן וכדאמרינן בפרק אלו טרפות גבי מראות הבני מעיים דא"צ לשלקן לראותן אם נשתנה מראיתם דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן ונתבאר לעיל סי' (צ"ב) נ"ב] ס"ק י"א וה"ה הכא כנ"ל:
דהשעוה. או אתרוג או חלמון ביצה כך הוא בפוסקים וע"ל סימן ל"ח ס"ק א' ב':
הבל"א בלו"א. וכ"ש גרי"ן שהוא כעשבים:
וע"ל סימן ק"ץ. בראש הסימן:
זאין סומכין. וכן אשה זו שמסופקת בדם שלה אין לה לסמוך על חברתה שהראתה לה דמה וא"ל כדם זה שלך הראתי גם אני לפלוני חכם וטהר כן פירש"י ומביאו הב"ח מיהו משמע דאם אומרת דם זה או כתם זה טיהר לי החכם נאמנת והכי אמרינן בפרק המדיר כן משמע לעיל סי' קפ"ה ס"ג בהג"ה:
כתבו התוספות ס"פ כל היד דיכול לראות דמי אשתו ומביאו מהרש"ל בהגהותיו וכ"כ האגודה שם:
חוכן אשה כו'. כתב הב"ח דצ"ע לענין מעשה אם יש להקל כיון דגם דעת התוס' כפירש"י כו' ע"ש משמע שם דוקא כשרואה דם נדות בחתיכה אבל כשהחתיכות נופלות ממנה בלא דם טהורה:
טאפילו ראתה כו'. כתב הב"ח משמע דס"ל דלא בעינן דבדקה בשעה שנעקרה ולא נהירא אלא דוקא בעינן דבשעת נפילתה לבית החיצון בדקה ולא ראתה שום דם כלל אלא דלאחר כך כשהיו בבית החיצון לא היתה פוסקת לראות כל זמן שאותן החתיכות בבית החיצון וטיהר רבי שמשון כו' ועיין שם:
ידתלינן כו'. ומחמת מכה היא עיין בתשובות מהר"מ מלובלין סי' קי"א:
יאוהוא שהטיל כו'. כדבסמוך ביוצא ממנה צורת ברי' כמין קליפות או שערות כו' ומיהו אפשר דשאני הכא שהיה ניכר בהן שהיו חתיכות בשר אלא שהיה בתוכן דם עכ"ל ב"י ובד"מ כתב ולפי מה שכ' דמיירי כאן דידוע היה שנעקר המקור שלה א"כ גם כאן אין דברי הב"י נכונים דאף בלא בדיקה היה ידוע שאין זה דם קפוי רק שהמקור נעקר ולא הוצרך להתיר אלא שלא נאמר דזה עצמו דרך ראיה היא כנ"ל ע"כ:
יבדומיא דשפופרת. דק שבדקין כדלקמן ס"ס זה כ"כ ב"י וד"מ ושאר אחרוני':
יגצורת בריה. ואם יש לחוש משום ולד טמאה לידה ג"כ משום טומאת נקבה אפילו לא היתה בחזקת מעוברת כדלקמן סימן קצ"ד ס"ט:
ידוסתם פושרים אינן חמין יותר מחמימות הרוק. זה כלל גדול עכ"ל הריטב"א משמע דבכ"מ שהוזכר בש"ס פושרים היינו כחמימו' הרוק:
טואבל אם יש עליהם כו'. ול"ד לדלעיל סעיף (ב') [ג] דאם ראתה דם בחתיכה אפילו מבוקעת טהורה דהתם הדם הוא בתוך החתיכות אלא שהוא בבקעים מה שאין כן הכא שהלחלוח הדם הוא ע"ג החתיכות. כן כ' בספר מע"מ שם:
טזודוקא כו'. צ"ע דלא נמצא בשום פוסק דמחלק הכא בין שעת וסת או לא ול"ד לדלעיל סימן קפ"ז ס"ה דהתם כיון דרואה דם להדיא לא תלינן במכתה בשעת וסתה מטעם דאל"כ לא תהיה טמאה לעולם אבל הכא הרי אינה רואה דם אלא דברים יבשים והלכך אפילו בשעת וסתה טהורה וצל"ע שוב מצאתי בספר אפי רברבי דף פ"ט ע"ב וז"ל ול"נ כיון שעיקר הטעם דאינו דם רק בריה טהורה אף בשעת וסתה דאף גבי דם מכה ס"ל לרמב"ם ורשב"א דטהורה אף בשעת וסתה דקי"ל וסתות דרבנן וכ"ש בכה"ג דטהורה לכ"ע:
יזויש אומרים שגם לזה צריך בדיקה. ובירושלמי ריש פרק המפלת מוכח להדיא כסברא הראשונה ותמהני על מה נתחבטו הגדולים בזה גם לישנא דש"ס אי הכי בשלא נימוחו נמי כו' נמי משמע הכי עיין שם:
דיני מראות הדם. ובו ו' סעיפים:
אוכ"ש הירוק כו'. וכ"ש הלבן שאינה נוטה כלל לאדמימות ומו"ח ז"ל כתב שמצא בכתבים בשם מהר"י מרגלית שהאשה שיצאה ממנה סמיכות לבן ועב לאחר שרחצה במרחץ כמו ב' וג' שעות היא טמאה שדרך הדם להתלבן מחמת רחיצה כו' ודברים תמוהים הם שלא נמצא בתלמוד ובפוסקים רמז מזה ולאו מר בר רב אשי חתום עליה שבאו דברים אלו מפי מהר"י מרגלית ובגמרא אמרינן על מראה שחור שהיא אדום אלא שלקה ואם איתא לסברא זאת היה לו לומר רבותא טפי דאפי' בלובן אשכחן לפעמים שלקה וכן מבואר לקמן בסעיף זה דמתיר בלובן בסמיכות והוא עב ולא מחלק בין אם רחצה בחמין קודם לזה אלא דבר זה חומרא יתירא היא והמחמיר יחמיר לעצמו ולא יורה כן לאחרים כלל כן נראה לע"ד. עוד המציא מו"ח ז"ל חומרא אחת דכשיבאו מראה ירוק ולבן לפני המורה בעודו לח לא יורה בו דבר עד שיתייבש דלפעמים אחר שיתייבש ימצא אדום בקצותיו ע"כ. ודבריו תמוהים דא"כ מה זה שאמרו בסימן קפ"ו באשה שאין לה וסת שתבדוק עצמה לפני תשמיש מה תועיל הבדיקה כיון שצריכה להמתין עד שיתייבש ובעודה לח אינה יודעת כלום לפי דבריו ותו קשה מתלמוד ערוך שבסוף פרק כל היד מביא ברייתא שאמרה בפירוש לא יאמר חכם אלו היה לח היה ודאי טמא אלא אמרי' אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות וא"כ ה"ה להיפך אין לו אלא מה שעיניו רואות כשהוא לח ומנא לן לחלק מסברא ותו דבהדיא אמרינן שם רבי ראה דם בלילה וטימא אותו וביום וטיהר המתין שעה אחת חזר וטימא אמר אוי לי שמא טעיתי ופרכינן שם שמא טעיתי ודאי טעה ופירש"י קא ס"ד דביום טיהר אותו ואח"כ לא חזר וראהו אלא מאליו חזר בו וטימא אותו דסבר שמא אמש טמא הוא ועכשיו שיבש נשתנה ממראיתו ואלו היה לח כבתחלתו היה נראה טמא לפיכך חזר בו ממה שטיהר ועל זה אמר אחר כך שמא טעיתי במה שחזרתי וטמאתי הואיל ומראהו עכשיו טהור וע"כ פריך דודאי טעה דתניא לא יאמר חכם כו' הרי לפנינו דלפי זה ראה רבי הדם בלילה כשהוא לח ולא היה חש לראותו בעודו לח שמא עכשיו נראה לו טהור ולמחר יראה לו טמא כשיתייבש וזהו סברא קיים אף לדברי המסקנא שם אלא פשוט שלא חיישינן לזה דגם בזה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואין לומר דרבי לא ראה כשהוא לח אלא לחומרא אם יראה טמא יטמא אותה אבל לא להיפך לקולא זה אינו דהא אמרינן רבי ראה דם בלילה משמע דראה אותו להורות בו כדת מה לעשות הן לטהר הן לטמא אותו ותו דרש"י פירש שם דרבי לטעמי' דאמרינן רבי בדק לאור הנר ואי סלקא דעתך דלא ראה אלא כדי להחמיר למה תלאו רש"י בההיא דבדק לאור הנר שהיא בדיקה מעלייתא אפילו לקולא וכאן לא הוה אלא להחמיר אלא ברור שראהו אפילו לקולא אם יהיה נראה לו לקולא ולא חש בזה שהיה עדיין לח ועוד ראיה מסי' נ"ב לעיל דכתב הטור בנפלה בהמה לאור דאם נשתנה המראה אחר ששלקן טריפה ומ"מ מותר לאכלן צלויין ולא חיישינן שמא אם שלקן היו משתנים והטעם פירש"י בגמ' דלא מחזקינן ריעותא היכא דלא מנכרא ריעותא בהדיא וה"ה נמי הכא וק"ו הוא כאן דאין כאן ריעותא כלל בעודו לח ע"כ נראה דלית מאן דחש לאותה חומרא שלא לראות כשהוא לח:
בסמיכות והוא עב. מבואר בב"י (דאסור) [דאפי'] אם אינו לבן לגמרי אלא כמראה בגד לבן שנפל עליו אבק שהוכהה לבנותו מותר דאין שחרורית כזה בא ממראה אדמומית:
גאו ירוק. פי' אותו שאבדה:
דאין סומכין עליה. לפי שאפשר שיש לה ספק וסברה שהוא טהור כיון שיש ריעותא לפנינו שגם לנו יש ספק:
האפילו ראתה דם. זהו קאי אסיפא דנעקר מקור שלה כו' והוא מדברי הטור שכתב ולא היתה פוסקת לראות כל זמן שאותן חתיכות היו בבית החיצון ופי' בית יוסף תחילה דלא פסקה לראות דם ממש ואפ"ה טהורה דתלינן הדם בחתיכה זאת והוקשה לו על זה דאע"ג דלעיל תלינן במכה ה"מ במכה שבצדדין אבל הכא שהמכה היתה במקור עצמו אפשר דטמא ועל כן חזר ופירש דהטור לא מיירי מדם אלא חתיכות קטנות ראתה והקשה בד"מ על הבית יוסף מה שהחמי' במה שהיתה המכה במקור עצמו והלא אמרי' פרק התינוקת נאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה יוצא דם כו' ע"כ פי' כדבריו הראשונים מ"ה כל מה שהיא רואה אפילו דם גמור אחר שמרגשת שנפל המקור בבית החיצון היא תולה הדם באותן החתיכות וכך הם דבריו כאן שכתב ומחמת מכה היא וק"ל דא"כ למה אמרו בגמ' ובפוסקים הטעם לפי שאין דרכה לראות בכך מאי שנא מההיא דסי' קפ"ז סעיף ה' דהקילו במכה בלאו האי טעמא ונ"ל אע"פ שלענין דין יפה כתב רמ"א מכל מקום אין טעם שלו מתיישב דהכא התירו אפי' בדם נדה ממש שבא מאותה חתיכה דהיינו שהדם נדה שיש באותה חתיכה של המקור הוליכה אותה חתיכה עמה הדם נדות לבית החיצון אינה אוסרת דלא אסרה תורה אלא כשהמקור נשאר במקומו והדם יוצא ממנו מה שאין כן כאן שהמקור עצמו מוליך הדם עמו ואין זה דרך ראייה שאסרה תורה וכך מבואר מדברי הרא"ש שמביא בית יוסף וז"ל והא דאמרינן שאין זה דם נדה פי' אין דרך דם נדות לבוא בזה הענין כו' הרי ממש כמו שזכרתי ואין כאן שייכות לדם מכה כלל ולפי זה אפילו הוא בשעת ווסתה מותר זה הדין כיון שראייתה משונה וכן משמע מלשון רמ"א בסעיף ה' שכתב שם דוקא שלא בשעת וסתה כו' וכאן לא כתב כלום אלא שמו"ח ז"ל כתב דדין זה אינו מותר אלא בין ווסת לווסת ועוד חלק על רמ"א והחמיר שצריך שתבדוק עצמה בשעה שנופל המקור לבית החיצון והיא טהורה ואחר כך תראה דם כו' ואיני רואה שום חילוק בין שעת נפילה לאחר נפילה בזה ותו דמה שיעור יש ליתן בזה אימתי מקרי בשעת נפילה או אחריה והנראה לע"ד כתבתי:
ודומיא דשפופרת. פירוש דק שבדקין וכמ"ש סוף הסימן:
זשום לחלוח דם כו'. ולא שייך כאן אין דרכה של אשה לראות בכך דכאן ודאי אמרינן כיון דיש דם מוכח דגם הנהו הם דם אע"פ שלא נימוחו ועוד דאפשר דדרכה של אשה לראות לפעמים כך:
אמראה אדום. עי' בתשו' גבעת שאול סי' ס"ג שכתב דכתם שבלילה נדמה למראה טמא וביום שהוא יבש נראה שהוא מראה טהור יש להקל ולטהר ע"ש [ובספר לבושי שרד סי' ע"ח כתב עליו אבל אם אחר שראהו ביום ראהו עוד הפעם אחר שעה ורואה שנשתנה ממראיתו הראשונה יש לאסרו ע"ש וע"ל סק"ג] [ועי' בס"ט סי' ק"צ סוף ס"ק צ"ג שדעתו דדוקא אם בלילה מספקא ליה כו' אבל היכא דאיתחזקא לודאי טמא ע"י ראייתה בלילה אע"ג דחזרה וראתה ביום ויש לו מראה טהור אין להקל ע"ש]. ועי' בס"ט בשם מ"כ שדם הנוטה לצבע (ברוין) שהוא כעין קליפת ערמונים וכמו משקה (הקאו"י) שהוא טהור ואין צ"ל בכתם לפי שהוא אינו נוטה לאדמימות כו' ע"ש וגם אני מצאתי זאת כתוב והוא בשאילת יעב"ץ ח"א סי' מ"ד ע"ש:
בוכן מראה ירוק. בשל"ה דף ק' ע"ב כתב וז"ל ורש"ל כתב בירוק צ"ע כי מהר"ם מינץ כתב בתשובה בשם הגדולים דאסרינן גם בירוק ע"כ אין להקל במהירות אם הוא כמראה השעוה ומכ"ש כמראה הזהב אא"כ יש ג"כ צדדים אחרים וסברות מוכיחות שאינו נדות ואם מצאה מראה הירוק הזה ע"י הרגשה נ"ל להחמיר ואם בלי הרגשה מצאה כתם בזה יש להקל ואם בקינוח ממנה בלי הרגשה קנחה מראה זו אזי יש לצדד כך וכך והכל לפי ראות הענין עכ"ל. [ועי' בס"ט שכתב עליו והאחרונים השמיטו זה אלמא דלא ס"ל הכי מ"מ בעל נפש יחמיר לעצמו לפי ראות הענין עכ"ל]. [ועי' בתשו' ח"ס סימן קמ"ט שנסתפק באשת חבר שמצאה בעד הבדיקה כעין מראה אדמדם ושאלה לחכם וטיהר אי שרי לבעלה להחמיר ע"ע דלא גרע מבהמה שהורה בה חכם (לעיל ס"ס קט"ז) או דילמא לאו כל כמיניה להפקיע שעבודו לאשתו. והאריך בזה ומסיק דודאי רשאי להחמיר ע"ע כיון שכן דרכן של פרושים ואף דבשעת נשואין לא היה עדיין מתנהג בפרישות מ"מ אמרינן רגיל הוא זה שעתיד להיות פרוש וחסיד וזקני ת"ח כל זמן שמזקינין וכו' וכשם שאמרו אשרי לנשותיהן של אלדד ומידד שזכו לנבואה. הוא הדין כל מדרגות מעלות עבודת השם שמחה היא לאשתו ואף אם צווחת אמרינן השתא היא דאיתרעי ומעולם לא נשתעבד לה ע"ש ועיין מה שכתבתי בפ"ח לאה"ע סי' ע"ו ס"ה]:
גהשעוה. עבה"ט מ"ש עוד המציא הב"ח כו'. ועי' במ"י ובס"ט שגם הם חלקו על הב"ח וגדולה מזו כתב בתשו' א"צ סי' מ"ו דאפילו אם ראה המורה כשהיה לח והיה לו מראה טהור ואח"כ כשנתייבש נמצא מראה טמא טהורה ואזלינן תמיד בתר יציאה מן הגוף הן לטמא או לטהר ע"ש ועי' בתשו' שבות יעקב ח"ב סי' ע"ד שחלק עליו בזה אך כתב הס"ט שאין ראייתו מוכרחת גם הח"ד הסכים עם הח"צ בזה ועי' בשאילת יעב"ץ ח"א סוס"י י"ב שכתב דמסתפי למעבד עובדא כדעת אביו ז"ל ודעתו להחמיר דכי איתרמי דהדר למראה טמא אחר שיבש יש להורות דטמאה ואע"ג דכבר הורה בה להיתרא ולזילותא לא חיישינן ומביא ראיה מלעיל סי' נ"ב סעיף ג' גבי הוריקו ע"י שלק דאמרי' איגלי בהתתייהו וכ"ש הכא דלא עביד ביה מעשה ע"ש. ומ"ש הבה"ט לא הבנתי כו' עיין בספר נחלת עזריאל בנדה דף ך' בד"ה רבי ראה שכתב דאינו השגה ע"ש. אך לע"ד בלא"ה אין מובנים לי דברי הט"ז בזה שהרי בסי' קפ"ו שם א"צ לראות בלילה כלל כמ"ש הרמ"א שם אלא דבדיקה היא שתדע למחר עבה"ט שם ס"ק ב' ומצאתי בח"ד שהרגיש בזה [וצ"ל דס"ל להט"ז דהרמ"א שם קאי רק אבדיקה שלאחר תשמיש וכמ"ש שם סק"ג בשם תשובה מאהבה שנסתפק בזה]:
דמיד. היינו בתוך שיעור וסת (המבואר לקמן סי' ק"ץ סנ"א) ח"ד [ועמש"ל סי' ק"צ סק"ה ודו"ק]:
המראות הללו טהורה. עי' בתשו' גבעת שאול סי' ס"ז באשה שהרגישה שנפתח מקורה ובדקה תיכף בחלוקה ומצאה כתם גדול ממראה הטהור רק שבתוך הכתם היה כמו נקודה אדומה קטנה כמו טיפת חרדל והחלוק ההוא לא היה בדוק ויש לספק אם לתלות הרגשה במראה טמא כמו במראה טהור או לתלות המראה טמא בדם מאכולת כיון שהוא פחות מכגריס והרגשה במראה טהור לבד וכתב דטהורה דתלינן הרגשה במראה טהור והדם במאכולת ע"ש באורך ושם בסופו כתוב בשם הגאון מוהר"ר מרדכי ז"ל מטיקטין שפקפק בפסק זה ועמש"ל סי' ק"צ סק"ו:
וסומכין עליה. עבה"ט מ"ש וכן אשה כו' אין לה לסמוך על חברתה כו' ועי' בס"ט שכ' דאפילו על עצמה אינה יכולה לסמוך בזה כגון שיודעת שכזה טיהר לה החכם וצריכה להראות גם עתה לחכם. ועי' בתוה"ש שכ' דאפילו אם היא מביאה דם הראשון ואומרת זה שהוא כזה טיהר לי החכם דאז ליכא למיחש שמא טעתה בדמיונות מ"מ אין סומכין עליה ע"ש ומ"ש הבה"ט יכול לראות דמי אשתו עי' בספר חכמת אדם כלל צ"ה שכתב דאם אירע לה שאלה בענין הטבילה אינו יכול להורות מאחר דאיתחזק איסורא ע"ש ועי' בתשו' חות יאיר סי' קכ"א:
זמקור שלה. עיין מענין זה בתשובת שבות יעקב ח"א סי' ס"ה וח"ב סי' מ"ה ובתשו' צמח צדק סי' פ"ז ובתשובת חינוך ב"י סי' ס"ז ובתשו' שב יעקב סי' ל"ז ובספר באר יעקב כמה תשובות בדבר ובתשובת ח"צ סי' מ"ו ובתשו' פני יהושע חלק יו"ד סי' ו' ובתשו' זכרון יוסף חי"ד סי' י"ב ובשאילת יעב"ץ ח"ב סי' ע"ג ובנו"ב קמא סי' נ"ח ובתניינא סי' פ"ט וסי' קי"ד ובתשו' ברית אברהם בקונטרט פתחי נדה ובתשו' מעיל צדקה סי' ל"ד ובתשו' שמן רוקח חלק ב' סי' כ"א ובתשו' תפארת צבי חלק יו"ד סי' כ"ב [ובתשו' חתם סופר סי' קמ"ה וקע"א וקע"ג ובתשו' משכנות יעקב סי' מ"ב] ומפני שדבר זה וכיוצא בו לא ניתן רשות לכל מורה לפסוק הדין בזה כ"א לגדולי הדור כמבואר בתשו' נודע ביהודה ס"ס פ"ח לכן לא הבאתי הכל באריכות:
חראתה דם. עבה"ט בשם ט"ז ועח"ד שכתב דזה דוקא כשהחתיכה נפלה לבית החיצון בשעת וסתה אבל אם נפלה קודם ובשעת וסתה ראתה דם טמאה. ובש"ך ס"ק ח' החמיר בזה אף אם רואה דם בחתיכה שנעקר ממקורה בשעת וסתה אבל כשהחתיכות נופלות ממנה בלא דם טהורה לכ"ע ע"ש ועמ"י סק"ז ודו"ק:
טדם. כתב בתשובת בי"ע סי' קכ"ז דאשה שראתה קרטין ונאבדו בלא בדיקה אם נימוחו דמותר מטעם ס"ס ספק אם הוא אדום או לא ואם תמצא לומר שהוא אדום שמא לא היה נמוח ואע"ג שהאשה אומרת שראתה מקודם שהיה אדום מ"מ כיון שיש מראה אדום שהוא טהור אלא שאין אנו בקיאין חשיב ספיקא כו' ע"ש ועי' בס"ט שחלק על זה דלא חשיב ס"ס דהוי הכל משם אחד אם דם נדה היא או לא ע"ש עוד ועי' בתשו' בגדי כהונה חלק יו"ד סי' ה' [ובתשו' ח"ס סי' קכ"ט וקע"ו]:
יטמאה. עי' בתשו' חינוך ב"י סי' ס"ח שכתב דוקא כשהיבחושין וכיוצא יוצאים ממנה לבד ואף אם תראה קצת לובן מ"מ הם עיקר אבל כשהלובן עיקר ומעט נקודות או שירטוט של דם כו' ע"ש עוד. ולענ"ד דבריו צ"ע ושוב מצאתי בשאילת יעב"ץ ח"א סי' י"ג שהשיג עליו והאריך לבאר דכל אותה התשובה כולה משגה הוא:
יאמיהו נ"ל כו'. כתב בספר עמודי כסף כ"י שחיבר ש"ב הגאון בעל מאיר נתיב וז"ל ונראה דאף שראתה אח"כ דם עמו טהורה דע"י ג"פ הוחזקה דמכה בגופה ותלינן בה כמו במכה דעלמא בין וסת לוסת וז"ש בהג"ה ודוקא כו' כשראתה עמו דם גמור ובזה נסתלק קושית הש"ך (הובא בבה"ט סק"ו) וס"ק ט"ז ע"ש עכ"ד:
אטור מדברי אביו הרא"ש בפסקיו בפ"ב דנדה אהא דאיתא שם דף כ' ע"ב כמה אמוראי דלא חזו דמא משום דלא בקיאי:
בשם במשנה דף י"ט ע"א וכחכמי' וכפירוש התוספות בד"ה הירוק שם [ע"ב]:
(°) אע"ג דקי"ל כב"ה דמטהרין כמימי בשר צלי וכמימי תלתן כיון שהם נוטים למראה אדמומית ואין אנו בקיאים במראות מטמאינן להו ולא מטהרינן אלא לבן וירוק משום דלית להו נטיה לאדמימות כלל:
גטור וכ"כ הרמב"ם בפ"ה:
דברייתא שם דף כ' ע"ב וכתב הרשב"א דאין מחזיקין אותה במשקר' לפי שהתורה האמינתה דכתיב וספרה לה וכן אין מחזקינן אותה בטועה בדמיונות מן הסתם:
הטור וכ"כ הרשב"א בת"ה מהא דאיבעיא שם בגמ' כזה טיהר איש פלוני חכם וכו' ולא איפשטא:
ושם דדילמא כי היכי דלדידן לא איברר לן ולא יכלינן למיקם עלה איהי נמי לא קים לה וסברה כו':
זבעיא שם דף כ"א ע"ב ונפשטא:
חמסקנת הגמרא שם דף כ"ב וכפי' הרא"ש שם בשם רבינו שמשון:
טטור בשם מעשה שעשה רבינו שמשון:
ימדי יצא ממנה צורת בריה כעין קליפות דבסעיף שאחר זה:
יאעי' בסוף הסימן:
יבטור מהא דקי"ל כרבי יהושע בברייתא שם דף כ"א ע"ב:
יגבעיא דרבי יוסי ברבי חנינא מר"א ונפשטא שם דף כ"ב ע"א:
ידמשנה שם דף כ"א ע"א ופירוש יבחושין יתושין:
טומימרא דריש לקיש שם דף כ"ב ע"ב וכת"ק בברייתא שם:
טזבעיא שם ולא נפשטא ולחומרא:
יזהרא"ש שם בשם העיטור וכ"כ הרשב"א בת"ה:
יחשם בברייתא וכת"ק:
יטהרשב"א בת"ה וכ"כ ה"ה בשמו בפ"ה:
כטור בשם הראב"ד וכ"פ הרשב"א בת"ה והביא ראיות לדבריו וכ"נ מדברי הרמב"ם שם בפ"ה וכן פי' ה"ה שם דבריו:
כאשם בשם הרז"ה ושלזה הסכים הרא"ש ורבינו ירוחם כתב שזה דעת התוס':
כבבית יוסף (ממשמעות הרא"ש ורשב"א ופוסקים) כיון דשיעור חתיכה גדולה לא אתפרש לן ושעורא דשפופרת דהוי קטנה היא גופה לא אתפרש אם עב אם דק הלכך אזלינן לחומרא עד שתהא כשיעור דק מן הדקים וביתר מכאן יש לה דין חתיכה גדולה כדלעיל סעיף ג':